למלא את החלל

והתפריט להיום- כמה נקודות למחשבה על עולמות וירטואליים בכלל.  

יש המון עולמות וירטואליים. Second Life  הוא רק דוגמה, מהוותיקים והגדולים שבהם.  בארץ, למשל, קיים עולם המשחק הווירטואלי מיקמק- המיועד לילדים בגילאי 5-12, ובו 6 מיליון רשומים! כלומר, זו תופעה רחבת היקף בקנה מידה עולמי, ולא רק אצלנו, כאמור.

אז לפני שנשאל את עצמנו האם זה מה שאנו רוצים עבור ילדינו הקטנים-

מתבקשת השאלה- למה? מעבר להנאה ולתחושת ה"ביחד" אותה הזכרנו בפוסט הקודם, אני מנסה לחשוב על איזה צורך עונה סוג כזה של עיסוק שמיליוני אנשים מתמסרים אליו (מילה אחרת למתמכרים, לפעמים). נראה לי די ברור שלפחות ברמת הפרט, זה בא למלא איזשהו חלל רגשי או פסיכולוגי שאנשים נמשכים אליו.

ג'יף קונסטבל, הוא מצליחן חכם מעצבן שכזה, שעבד בחברה שבעצם התהוותה ונבעה מתוך Second Life (תופעה מרתקת בפני עצמה), שאמנם היום כבר לא קיימת (כך הבנתי מקישורים שלא עובדים ומעיסוקיו המתקדמים של קונסטבל כיום), אך בזמנו סיפקה תכנים לעולמות וירטואליים בתלת-ממד.

בסרטון קצרצר שלו מהפוסט הקודם- שעלה ליוטיוב לפני כמה שנים טובות אך עדיין נכון, אולי יותר מתמיד, ומעורר מחשבה, מבהיר קונסטבל את הרקע והרציונל של העולם הווירטואלי, ומסביר בכך את המשיכה אליו:

בעולם הוירטואלי-

-          אנשים מתנסים בחוויות שלעולם לא יוכלו לחוות בעולם האמתי.

-          מחפשים (ולעיתים מוצאים!) חברויות ואהבות חדשות.

-          האווירה האופפת היא של משחק, אך ללא כללים ומטרות של משחק, מה שהופך אותו לאמתי יותר!

-          אפשרות להסתתר מאחורי איזו דמות שתרצה או היית רוצה להיות (כזכור, כל אחד מייצר לו אווטאר כאוות נפשו), שנותנת שחרור ותחושת קבלה בלתי מותנית מצד שאר המשתתפים

-          והמשפט המטריד ביותר בעיניי, שאינני בטוחה עד כמה הוא נכון: "אנו רואים יותר ויותר טשטוש בין האני המקוון והלא-מקוון", ואולי בגלל זה-

-          "לעולמות וירטואליים יש פוטנציאל למלא את החלל הגדול החסר שבין מפגש פנים אל פנים לבין צורות תקשורת אחרות כגון: אימייל, sms, או אפילו טלפון".

אז יש על מה לחשוב עד הפעם הבאה, לא? מה דעתכם?